"קניבלית". ככה אבא שלי היה קורא לי בחיבה כבר בגיל 8 בערך. בכל שבת שמשית היינו עושים על האש, ואני לא הייתי מסתפקת באיזו נקניקיה או המבורגר מעובדים. הייתי יורדת על סטייקים, מדיום בבקשה ("וול דאן? לא צריך להרוג אותה שוב, היא כבר מתה"). בידיים שלי הייתי מפרקת כנפיים לחתיכות, ומחזיקה צלעות, מוצצת אותן עד העצם, לא משאירה חתיכת שריר או שומן לחתול.
כשהייתי בכיתה ה' משהו בי זז, הקול הקטן הזה שהרבה מאיתנו מכירות, והכרזתי על צמחונות. אני רוצה להגיד שהאפיזודה הצמחונית נמשכה חודשיים, אם כי נדמה לי שהחזקתי מעמד לא יותר משבועיים. הייתה שבת, היה על האש, ואני, הקניבלית, נשברתי. היום אני אומרת שאז, בתחילת שנות התשעים, לא היה אינטרנט, לא היו לי מקורות מידע, לא היו פורומים אינטרנטיים. זה נכון, ועדיין, אני מכירה לא מעט צמחוניות מילדות אנאלוגית. האמת היא, שיותר מהכל שפשוט ממש אהבתי לאכול בשר.
כשהייתי בתיכון הייתי "צמחוניסטית". היתה לי תיאוריה קסומה שביום מן הימים כל האנושות תהיה צמחונית, אבל שזה צריך לקרות בהדרגה כי <המצאה כלשהי על איזון ותהליכים שספק רב שהאמנתי לעצמי כשאמרתי אותה>. הערכתי צמחוניות, אולי קצת קינאתי בכוח הרצון שלהן, אבל המשכתי לדעת בלי לדעת. המשכתי להדחיק. המשכתי לאהוב בעלי חיים והמשכתי לאכול אותם.
למדתי בבית ספר חקלאי, והיה לנו יום עבודה פעם בשבוע, בכל מחצית במקום אחר. אחת העבודות שלי הייתה בדיר, ולראשונה גיליתי כמה שכבשים הן מתוקות ועזים – מלאות בהומור. בפעם אחרת עבדתי ברפת. וכמו כל רפתנית טובה ליטפתי פרות, אהבתי פרות, חלבתי פרות, ולא שאלתי למה לעזאזל הפרות והעגלים לא חיים ביחד. ורק למקום אחד, ללול, לא נכנסתי מעולם. הדיבור היה שמי שנכנס ללול לא רוצה לאכול ביצים אחר כך. אז חסכתי מעצמי. מהתרנגולות, לא חסכתי דבר.
על הארנבונים כן חסתי. הקפדתי להסתובב עם מדריך הצרכנים של האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים בארנק, ודרשתי בתקיפות מאמא שלי שתקנה רק עם סמל הארנב.
כמה שנים קדימה, תחילת שנות ה-2000, וגם מהאווזים היה לי אכפת. כבד אווז היה מוקצה ואפילו השתתפתי לפחות בפגנה אחת של אנימלס, אנונימוס אז, נגד הפיטום. עגל חלב גם היה מחוץ לצלחת שלי. אולי כי זכרתי את העגלים מהרפת, שהיו מלקקים את השפתיים אחד של השני אחרי שאכלו. חשבנו שהם מתנשקים.
הלב שלי היה כמו דלת שפתוחה מעט, שובל דק של אור נכנס פנימה. ועדיין הדחקתי כל עוד יכולתי. ב-2002 או 2003 אני זוכרת שהלכתי לפסטיבל טעם העיר, ומרחוק, בזווית העין, ראיתי פעילים של אנונימוס עומדים עם טלוויזיה (אנחנו מדברות על מכשיר טלוויזיה גדול וכבד של פעם, כן?) וגנרטור. בלי לראות כלום, ניחשתי מה הולך שם. דאגתי ללכת הכי רחוק שאפשר, בורחת. לא היה לי אומץ לראות את זה (הפעם הראשונה שראיתי תיעוד של שחיטה היתה רק אחרי שבחרתי בטבעונות). ובכל זאת, זה חלחל: עובדה שאין לי מושג אילו מנות, אילו בעלי חיים, אכלתי באותו ערב, אבל את הרגע הזה, אני זוכרת מצוין.
ב-2008 גרתי בניו יורק. למדתי שם לתואר שני, והמרחק מהבית אפשר לי להתקרב לעצמי מחדש. באחד הימים באביב ישבתי בדיינר האהוב עלי Tom's Diner (שמפורסם גם מהשיר של סוזן וגה וגם מהיותו הדיינר של סיינפלד) שהיה קרוב לאוניברסיטה, ואכלתי סלט עוף. מצאתי את עצמי מלקטת את הירקות מסביב לעוף. ופתאום, כאילו משום מקום אבל לא באמת, הסתכלתי על התרנגולת, והיא הסתכלה עלי בחזרה. ושאלתי את עצמי – מה הקטע שאת עדיין אוכלת בעלי חיים? ולא היתה לי תשובה. הפסקתי, באופן כמעט מיידי, לאכול חיות יבשה, קצת אחרי הפסקתי לאכול גם חיות ים (איזו הפרדה משונה עשיתי בין מי שדומה לי יותר לבין מי שדומה לי פחות). חיפשתי מידע, ובאופן טבעי גלשתי לאתר של אנימלס, עדיין אנונימוס. כשלא מצאתי מה שרציתי, שלחתי שאלה:
"הייתי רוצה לראות יותר מידע שמתייחס לחלב וביצים אורגניים (האם אין משקים שבאמת מפיקים חלב וביצים בחיות המשק בצורה טבעית ובכמויות סבירות?)".
מרינה המהממת, שלימים הכרתי אישית, ענתה לי. בסבלנות, ברגישות ובכנות היא הסבירה שפשוט אין מקומות כאלה: "לא ידוע לנו על מקומות בהם מוחזקים בעלי חיים בתנאים ראויים. גם מקומות הטוענים שבעלי החיים שלהם גודלו באופן 'חופשי' מתעללים בצורה קשה בבעלי-החיים שהם מחזיקים, בדרך כלל משום שבעלי החיים הללו מעוותים גנטית. הם סובלים, פיזית, ללא קשר לתנאי הגידול שלהם, שלא לדבר על שיטות ההובלה וההמתה של בעלי חיים אומללים אלו." היא הפנתה אותי לכתבה באתר שמראה את הבעייתיות גם בביצי "חופש" ושיתפה אותי שגם ברפת חלב אורגנית מפרידים בין משפחות.
היא לא התנשאה מעלי. היא לא הטיפה לי. היא הבינה אותי. היא חמלה עלי, בלי להתפשר על החמלה כלפיי בעלי החיים. ובלי להכיר אותי, היא בעצם אמרה לי שהיא מאמינה בי:
"אני מניחה שאת שואלת את השאלה הזו כדי למצוא פיתרון שאינו מזיק לבעלי-חיים מחד, ואינו פוגע באורח החיים אליו התרגלת כל חייך מאידך. אני מבינה אותך לחלוטין מאחר וגם אני, כמו טבעונים רבים אחרים, הייתי כמוך בעבר…"
מרינה הציעה לי לקרוא כמה שיותר מידע תזונתי על מזון צמחי (אז לא היה אתגר 22 להירשם אליו…), ולנסות לאט לאט להכניס מוצרים מן הצומח לתפריט שלי, עוד לפני שאוותר לחלוטין על צריכת מוצרים פוגעניים, ושלחה לי לינקים על תזונה באתר.
תוך פחות משבועיים כבר הייתי טבעונית: את הקרטון האחרון של ביצי ה"חופש" שהיה אצלי במקרר, לא סיימתי. תוך פחות משנה התחלתי לעבוד באגודה נגד ניסויים בבעלי חיים, סוגרת מעגל עם מדריך הצרכנים שהיה לי בארנק מאז התיכון. תוך תשע שנים, סגרתי מעגל נוסף, והגעתי הביתה, אל אנימלס.